התיישנות בדיני עבודה

ינואר 2013

כולנו מודעים לכך שיש מקרים בהם אפילו אם יש לנו זכות לכאורה לתבוע פיצוי בגין עוול שנגרם לנו, לא נוכל לעשות כן לאור דיני ההתיישנות. באותם מקרים, בהם אנו רואים לפנינו רק את המקרה שלנו - בו נבצר מאתנו לתבוע עקב התיישנות - נראה לנו שהדבר בלתי סביר ובלתי צודק. ברשימה זו נסביר להלן מדוע נוצר הצורך בדיני התיישנות, בכלל, תוך מתן דגש על התיישנות בדיני עבודה, בפרט.

ראשית, דיני ההתיישנות מקובלים בכל העולם בצורה זו או אחרת, והשימוש בהם בא לאזן בין האינטרסים המנוגדים של המעורבים בדבר:

מבחינת הנתבע הפוטנציאלי – קיים רצון להגן עליו מפני תביעות ישנות, על מנת שיוכל להתגונן כראוי וכן שלא יידרש להחזיק ראיות זמן רב מדי. כך גם, קיים רצון לאפשר לאחרים הרוצים לעשות עמו עסקים, להעריך את הסיכוי שתוגש נגדו תביעה מבלי שיידרשו לבדוק שנים רבות לאחור;

מבחינת התובע הפוטנציאלי – ככל שחולף הזמן נתפס התובע כמי שוויתר על זכויותיו, ולכן הוא פחות ראוי לסעד שהוא יכול לקבל בעקבות התביעה;

מבחינת הציבור – לציבור יש אינטרס שהמערכת המשפטית לא תעסוק בתביעות ישנות אשר אבד עליהן הכלח, אשר יש לציבור פחות עניין בהן, אשר יש קושי מעשי בבירורן (עדים, ראיות) ואשר הבירור עלול להפר סטטוס קוו שנשמר תקופה ארוכה.

מנגד, כמובן, דיני ההתיישנות פוגעים בזכויות מהותיות של התובע לקבל סעד שמגיע לו, לכאורה, וכן לאפשר לו שהות מספקת להיערך להגשת התביעה ולנסות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט.

במשפט האזרחי הכלל הבסיסי הוא שתביעה, שאינה במקרקעין מתיישנת בתוך 7 שנים, בעוד שתביעה במקרקעין שאינם רשומים מתיישנת בתוך 15 שנים, ואם המקרקעין רשומים – בתוך 25 שנה.[1]

בדיני העבודה תמונת המצב היא שונה; בחלק ניכר מחוקי המגן וחוקי העבודה המחוקק מצא לנכון לקבוע תקופת התיישנות ייחודית לכל נושא. כפי שנראה להלן, במקרים אלה המחוקק בחר לקצר את תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה במשפט האזרחי, קרי 7 שנים.

הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים – סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כי הזכות לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים תתיישן אם לא הוגשה תובענה תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, לפי המוקדם. יחד עם זאת, תקופת ההתיישנות תוארך לשלוש שנים אם המעסיק הלין את שכר העובד 3 פעמים בתקופה של 12 חודשים רצופים שבתוך 3 השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי. יש להניח שתקופת ההתיישנות במקרה זה קצרה כל כך, לאור הסנקציה החריפה של פיצויי הלנה המוטלת על המעסיק והעלות הכלכלית הכבדה שלה, בעוד שהיא הוארכה, באופן יחסי, מקום שהמעסיק חזר על מעשיו הבלתי חוקיים שוב ושוב.

יודגש, כי לעומת פיצויי הלנה, בין אם הלנת שכר ובין אם הלנת פיצויי פיטורים, הרי שתקופת ההתיישנות לתביעת שכר עבודה או פיצויי פיטורים היא תקופת ההתיישנות הרגילה, בת 7 השנים.

חופשה שנתית – סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אם תביעה אזרחית ובין אם תביעה פלילית, היא 3 שנים. יש להדגיש שעל פי סעיף 7 לחוק זה, כפי שפורש בפסיקת בתי הדין לעבודה, עובד רשאי לצבור ימי חופשה משלוש שנות עבודתו המלאות האחרונות יחד עם שנת עבודתו השוטפת. כלומר, תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בחוק, בת ה- 3 שנים, תחול רק לגבי ימי החופשה שנצברו כדין משנות עבודתו האחרונות של העובד. במקרה זה יתכן שתקופת ההתיישנות קוצרה על רקע החובה הכבדה המוטלת על המעסיק לנהל פנקס חופשה ולרשום את כל ימי החופשה שנלקחו על ידי העובד. על מנת להקל על עומס זה, במיוחד כאשר מדובר במעסיק עם מספר רב של עובדים, מצא המחוקק לנכון לקצר את התקופה בה יכול העובד לתבוע בגין ימי החופשה המגיעים לו בעקבות תקופת עבודתו וסיומה.

דמי הבראה – על פי סעיף 7א' לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש עובד שסיים עבודתו רשאי לתבוע דמי הבראה רק בגין השנתיים האחרונות של עבודתו, ככל שהיה זכאי לכך ולא קיבל. יחד עם זאת, כל עוד העובד ממשיך לעבוד, הוא זכאי לתבוע דמי הבראה לתקופה של 7 שנים אחורה, בהתאם לתקופת ההתיישנות הרגילה.

שוויון הזדמנויות בעבודה - על פי סעיף 14 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 בית הדין לא יזדקק לתביעה לפי חוק זה אשר הוגשה למעלה משלוש שנים מיום שהתגבשה עילת התביעה. יש להניח שהוראה זו נקבעה לאור קשיי ההוכחה של תביעות לפי חוק זה, הן מצד העובד התובע בגין עוול לכאורה שנעשה לו, והן מצד המעסיק, אשר מנסה להגן על מעשיו.

כך גם בחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו-1996 (סעיף 7א') נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת בת 5 שנים, ככל הנראה מאותם טעמים של קשיי הוכחה והצורך לשמור ראיות למכביר על מנת להוכיח את טענותיו של כל צד.

מהאמור לעיל עולה אפוא כי בדיני העבודה תקופת ההתיישנות אינה קבועה, והיא משתנה מחוק לחוק בהתאם לאיזון הראוי שנקבע על ידי המחוקק.

אי לזאת, אנו ממליצים לשוב ולבדוק, בכל מקרה שמתעוררת כוונה להגיש תביעה, את תקופת ההתיישנות הרלוונטית. יצוין, כי המחוקק נוטה מפעם לפעם אף לשנות את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק זה או אחר, כפי שלמשל שונתה בשנה האחרונה תקופת ההתיישנות בחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 מתקופה מקוצרת של 3 שנים לתקופה הרגילה בת 7 השנים.

[אזהרה: אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף לייעוץ משפטי אצל עורך דין, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושא. בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.]

[1] סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. יחד עם זאת יצוין שבהצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 מוצע לקצר את תקופת ההתיישנות הכללית, בתביעות שאינן במקרקעין, לתקופה של 4 שנים בכפוף להסדרי השעיה והארכה הקבועים בחוק.